פרויקט "מייסר-מצר"

פרויקט מצר-מייסר 1972

פרויקט מצר-מייסר 1972 נחשב לאחד מרגעי השיא של האמנות המושגית בישראל. הוא גילם את המעבר מ"אמנות של חפצים" (ציור או פסל) ל"אמנות של פעולות", שבהן הרעיון החברתי והפוליטי הוא העיקר. הפרויקט הושפע עמוקות מהפסל יצחק דנציגר, שראה באמנות אמצעי ל"תיקון הטבע" ולחיבור בין תרבויות דרך נופי הארץ.

בפרויקט זה, קבוצת אמנים בהובלת אביטל גבע (ביניהם מיכה אולמן, דב אור נר, משה גרשוני) יצאה מהסטודיו אל המרחב הציבורי – אל התפר שבין קיבוץ מצר לכפר הערבי השכן מייסר.

אמנות מושגית (Conceptual Art) היא זרם אמנותי שהתפתח במחצית השנייה של שנות ה-60 והגיע לשיאו בשנות ה-70. המהפכה הגדולה שלה טמונה בשינוי סדרי העדיפויות: המושג (הConcept) והרעיון חשובים יותר מהאובייקט הפיזי או מהמיומנות הטכנית של האמן. האמנות המושגית פונה למוח ולאו דווקא לעין. היא מזמינה את הצופה לחשוב, לנתח ולהטיל ספק במוסכמות.

הרעיון הוא המרכז

באמנות קלאסית, אנו מעריכים את הציור או הפסל בזכות היופי שלו או היכולת הטכנית של הצייר. באמנות מושגית, היצירה היא רק "כלי" להעברת רעיון. לפעמים, היצירה עצמה יכולה להיות הוראות כתובות, תצלום, או אפילו פעולה (מיצג), ולא חייבת להיות "יפה" במובן המסורתי.

טשטוש הגבולות בין אמנות לחיים

האומנים המושגיים טענו שאמנות לא חייבת להימצא רק בתוך מסגרת של תמונה. היא יכולה להיות פילוסופית, פוליטית או חברתית. הם שאלו שאלות כמו: "מה הופך חפץ לאמנות?" ו"האם צריך בכלל אובייקט כדי שתהיה אמנות?".

מרסל דושאן: נחשב למבשר הזרם עם ה"רדי מייד" (Ready-made) שלו. כשהוא לקח משתנה והציב אותה במוזיאון כ"מזרקה", הוא קבע שההחלטה של האמן היא זו שיוצרת את האמנות.

ביטוי האמנות המושגית בפרויקט מצר-מייסר:

1. הפעולה כחומר גלם (במקום חומר פיזי)

היצירות לא היו פסלים שהוצבו בשטח, אלא פעולות שבוצעו בו.

• מיכה אולמן – "חילופי אדמות": אולמן חפר שני בורות זהים, אחד בקיבוץ ואחד בכפר, והחליף ביניהם את האדמה. כאן, ה"פסל" הוא לא האדמה עצמה, אלא המושג של טשטוש הגבולות והאיחוד הסמלי בין שני העמים דרך הקרקע.
• אביטל גבע – "הספרייה": גבע אסף ספרים שהיו מיועדים למחזור והניח אותם באבוסי בקר בדרך שבין היישובים. הוא הזמין את התושבים לקחת ספרים. האמנות כאן היא הדינמיקה החברתית והחלפת הידע, ולא הספר כאובייקט אסתטי.
• אביטל גבע רתם קבוצת בני נוער מקיבוץ מצר ומהכפר מייסר למחרשה ידנית. במקום להשתמש בטרקטור או בבהמת עבודה, הנערים עצמם משכו את המחרשה וחרשו את האדמה החקלאית המשותפת באזור התפר שבין שני היישובים. הפעולה נמשכה כשבועיים, ובמהלכה הנערים חרשו יחד את השדות.האמן כ"מתכנן" או "מפעיל"

2. באמנות מושגית, האמן לא חייב לבצע הכל בעצמו.

בפרויקט מצר-מייסר, האמנים גייסו בני נוער מהקיבוץ ומהכפר לביצוע המשימות (כמו חפירת הבורות או חרישת האדמה). האמן הוא זה שיוצר את הפרוטוקול (ההוראות), והקהילה היא זו שמוציאה אותו אל הפועל.

3. דה-מיסטיפיקציה של האמנות

הפרויקט ביקש להוריד את האמנות מה"אולימפוס" של המוזיאונים ולהפוך אותה לחלק מהחיים.

• דב אור-נר – "קבורת חפצים": האמן ביקש מהתושבים לשלוח לו חפצים אישיים יומייומיים, אותם הטמין בבור עמוק כ"שכבה ארכיאולוגית" לעתיד. זהו אקט מושגי המערער על המושג "יצירת מופת" – במקום זה, הוא הופך את היומיום הכי בסיסי לנושא האמנותי.

4. האמנות כביקורת חברתית ופוליטית

האמנות המושגית בפרויקט שימשה ככלי לדיון במציאות הישראלית:

• משה גרשוני – "חלוקת אדמות הקיבוץ": גרשוני סימן חלקות אדמה פרטיות בתוך שדות הקיבוץ השיתופיים. הפעולה הזו הייתה מושגית לחלוטין (סימון גרפי), אך היא עוררה זעם בקרב חברי הקיבוץ כי היא תקפה את המושג האידיאולוגי של "שיתופיות".

תגובות תושבי הקיבוץ והכפר:

התגובות היו מעורבות מאוד, ונעו בין סקרנות ושיתוף פעולה לבין כעס, זלזול ואפילו פחד. התגובות הללו הן חלק בלתי נפרד מהאמנות המושגית – לעיתים "היצירה" היא בעצם הוויכוח שהיא מעוררת.

 1. בקיבוץ מצר: זעם על "חילול הקודש"

עבור חברי הקיבוץ של 1972, האדמה והעבודה השיתופית היו ערכים מקודשים. האמנות המושגית נתפסה אצל חלקם כפרובוקציה מיותרת:

• ההתנגדות לגרשוני: כשהאמן משה גרשוני חילק את שטחי הקיבוץ לחלקות "פרטיות", חברי הקיבוץ ראו בזה פגיעה בציפור הנפש של השיתוף. היו חברים שזעמו על כך שאומנים "מתל אביב" באים ומערערים על אורח חייהם.
• הספקנות: רבים שאלו "איפה פה האמנות?". הם רגילים היו לפסלים מברונזה או לציורי נוף, ופתאום מגיע אמן שחופר בור (מיכה אולמן) או מניח ספרים באבוס של הפרות (אביטל גבע). זה נתפס כבזבוז זמן או כמעשה תמוה.

2. בכפר מייסר: סקרנות וחשדנות

בצד הערבי, התגובות היו מורכבות יותר בגלל המתח הפוליטי:

• חשדנות: בתחילה, חלק מהתושבים חששו שהאמנים הם נציגי הממשלה או הצבא שבאו "לסמן" אדמות או לבצע מדידות לצרכי הפקעה.
• שיתוף פעולה: לאחר שהובן שמדובר בפעולה תרבותית, נוצר חיבור אמיתי. בני נוער ממייסר השתתפו בחפירת הבורות עם מיכה אולמן. עבורם, עצם העובדה שיהודים באים להחליף אדמה (סימולציה של ויתור על בעלות) הייתה מסר חזק של הכרה ושכנות.

3. הילדים והנוער: המתווכים

מי שהגיבו הכי טוב היו הילדים משני היישובים. עבורם, הפרויקטים נתפסו כמשחק גדול ומסקרן. הם עזרו לסחוב את הספרים של אביטל גבע ונהנו מהפעילות בשטח. דרך הילדים, האמנים הצליחו לרכך מעט את ההתנגדות של המבוגרים.

באמנות מושגית, התגובה של הקהל היא חלק מהעבודה. האומנים לא חיפשו מחיאות כפיים, אלא רצו לעורר מודעות למציאות הפוליטית והחברתית.

"מצר-מייסר: Take 2"

פרויקט אמנותי עכשווי (2025-2026) שנערך בגלריה גבעת חביבה לאמנות, בדיוק 53 שנים אחרי הפרויקט המקורי. התערוכה, באוצרותן של ענת לידרור וטלי תמיר, מבקשת לא רק לעשות כבוד לעבר, אלא לבחון מחדש את הרעיונות של האמנות המושגית לאור המציאות הישראלית המורכבת של ימינו.

החיבור בין דורות

התערוכה מפגישה את האומנים המקוריים עם אמנים עכשוויים (יהודים וערבים):

• הוותיקים: אמנים כמו מיכה אולמן ואביטל גבע מציגים עבודות חדשות שמתכתבות עם הפעולות ההיסטוריות שלהם מ-1972.
• הדור החדש: משתתפים אמנים כמו ציבי גבע, סאהר מיעארי, פאתן אבו עלי, פיטר יעקב מלץ, אסאלה חסן,  עבד אלסלאם סבע, מריון פוקס, דרור בן נפתלי שיוצרים פרשנות חדשה ליחסי הגומלין בין שני היישובים.

בחינת הזיכרון (ה"רשומון")

אחד המוקדים המעניינים בתערוכה הוא העבודה הדוקומנטרית של נועה קראוון וסמדר תימור. הן ראיינו את חברי הקיבוץ ותושבי הכפר שזוכרים את האירוע המקורי.

• התגלה "רשומון" – לכל צד יש זיכרון שונה לגמרי של מה שקרה. בעוד שבאמנות הישראלית הפרויקט נחשב להצלחה מיתולוגית, בזיכרון המקומי הוא נצרב לעיתים כאירוע מוזר, מצחיק או אפילו פולשני.

למה עכשיו? (הקשר אקטואלי)

התערוכה נפתחה בתקופה של מתח פוליטי וביטחוני גבוה בישראל (אחרי אירועי ה-7 באוקטובר והמלחמה). האוצרות בחרו להציב את המודל של מצר-מייסר כסימן שאלה:

• האם ה"שכנות הטובה" והאמנות המשותפת של שנות ה-70 עדיין רלוונטיות?
• האם האמנות המושגית יכולה עדיין לגשר על פערים, או שהיא נשארה רק "זיכרון יפה" של דור אחר?

מידע נוסף