"בור סוד שאינו מאבד טיפה" – ייצור הסיד בעת העתיקה היה עמוד השדרה של טכנולוגיית המים בארץ ישראל, שכן איטום בורות בסיד היה חיוני לאגירת מי גשמים באקלים צחיח. חשיבותו המכרעת הונצחה במקורות בביטוי זה, המדמה תלמיד חכם לבור מסויד היטב המונע כל חלחול של ידע. הסיד סימל בעולם העתיק לא רק כוח בנייה פיזי, אלא את היכולת הטכנולוגית לאצור משאבי חיים קריטיים – מורשת שיוסף פוקס המשיך בדרכו המודרנית.

הסיפור של יוסף פוקס מעין עירון הוא סיפור של חלוציות, הישרדות ותעשייה בתנאים של ראשית המדינה. בעוד שרבים מקשרים את תעשיית הסיד לתאגידי ענק, סיפורו של יוסף מייצג את הפן האנושי והיזמי של התעשייה הזו – הניסיון להקים מפעל חיים במו ידיים, תוך התמודדות עם אתגרים כלכליים וביטחוניים.

יוסף עלה ארצה לראשונה ב-1920 עם אחותו חוה, הצטרף ל"קיבוץ ב'" (ממייסדי משמר העמק) ונדד ברחבי הארץ בעבודות תשתית קשות: סלילת כביש טבריה-צמח, ייבוש ביצות בכברה והכשרת קרקע בשוני. לאחר תקופה בפולין, בה נישא להלינה (חנה-רחל) ונולד בנו בכורו צביקה, חזר ארצה סופית ב-1933. ב-1935 הגשים את חלומו להיות חקלאי והיה ממיישביו הראשונים של מושב עין עירון.

חייו של יוסף בעין עירון החלו בצניעות קיצונית במשק מעורב קטן (פרה, עופות וירקות), ללא חשמל או מים חמים. בשנת 1938, בעוד אשתו וילדיו שוהים בביקור משפחתי בפולין, למרות הלחץ מצד המשפחה בפולין שיצטרף אליהם, יוסף זיהה את הסכנה הגוברת באירופה ודרש ממשפחתו לשוב ארצה מיד. החלטה זו הצילה אותם מגורל יהודי זמושץ' בגטו.

הפעילות בתעשיית הסיד (שנות ה-40 וה-50)

הצורך הכלכלי הוביל את יוסף חזרה לעבודה באבן, תחום שהכיר עוד מימיו כסולל כבישים.

השותפות בכרכור (1946–1947): יוסף הקים שותפות עם שלושה חברים (חיים מנקר, שעיה אורנשטיין וראובן חרסל) לייצור סיד לבניין. המחצבה והכבשנים הוקמו בקרבת משטרת כרכור -  מול המקום בו הוקם לימים קיבוץ ברקאי העבודה התבססה על כריית אבני גיר ושריפתן בכבשנים מקומיים – מלאכה פיזית קשה ומורכבת.

המעבר לקואופרטיב: בשנות ה-50 המוקדמות, השותפים ניסו להפוך לקואופרטיב עם עובדיהם, אך המודל נכשל. בעקבות בוררות בהסתדרות, עזבו השותפים המקוריים והעסק קרס.

בעקבות קריסת הקואופרטיב משקיעים יוסף ושותפיו את כל הונם במפעל משרפות סיד חדש ליד כפר שמואל (באזור רמלה). לאחר ההקמה, התברר כי איכות האבנים שנחצבו באזור לא התאימה לייצור סיד איכותי והמפעל קרס. יוסף איבד את כספו וחזר לעין עירון בגיל 50, כשהוא נאלץ להתחיל מחדש מאפס.

למרות המכה הכלכלית, יוסף לא ויתר. הוא שילב עבודה כשומר לילה עם הקמת רפת חלב מודרנית יותר בעזרת בניו, צביקה ואמנון. לאחר חיסול הרפת ב-1964, עבד כשוער וטלפן בבית החולים "שער מנשה" עד פרישתו.

יוסף פוקס נפטר בשנת 1976. הוא ייצג דמות של איש עבודה, אשר לצד הניסיונות התעשייתיים הקשים בתחום הסיד, הצליח לבנות בית ומשפחה בזכות תבונה, עקשנות וחיבור עמוק לאדמת עין עירון.

בשטח עדיין ניתן להבחין בבורות עמוקים ומרשימים ששימשו בתעשיית הסיד, בריכות בטון למים ומיכל אחסון למזוט ששימש בתהליך השריפה.

הזהרה!! שימו לב שהבורות פתוחים ויש סכנת נפילה לתוכם!