בשנת 1953 עלו מייסדי קיבוץ מצר, חלוצים צעירים מארגנטינה, על הקרקע בגבעות השומרון, בצמוד לקו הירוק- קו הפסקת האש עם ירדן. מיקום ההתיישבות שלהם היה ליד כפר מייסר, שהגיע לכאן לפני 300 שנה.

שני הישובים התמודדו באתגר למצוא פרנסה מהאדמה הקשה, הסלעית ומעוטת המים, במקום מבודד וללא תשתיות מפותחות.

הידע המעשי של אנשי מיסר עזר לעולים החדשים להכיר את עבודת האדמה.  במרוצת השנים היו שני הישובים סמל ודוגמא כיצד אפשר לחיות בשכנות טובה, תוך כבוד ועזרה הדדית. יחד התגברו הישובים על תהפוכות הזמן והשלטון, מלחמות וקשיי יום יום.

בשנותיו הראשונות של קיבוץ מצר השכן, הסתמך הקיבוץ על מי הבאר של מייסר- ביר חממה, באר שמקורה בתקופה הביזנטית. כאשר התקלקל מנוע הבאר ב-1955, לא אישר המושל הצבאי להביא מנוע חדש מגרמניה ואז התחבר הכפר מייסר לבאר המים של הקיבוץ – חיבור שנמשך כעשור. בשיפוץ חדש שנעשה לבאר קדחו מחדש באר עמוקה יותר לצד הבאר הישנה.

במלחמות התנדבו צעירי הכפר לעזרת החברים והחברות המעטים שנותרו בו.

הטרקטור שהדרדר

באחד הימים הגיע חבר מצר לכפר כשהוא נוהג בטרקטור. החנה את הטרקטור ופנה לעיסוקיו. מעשה "שטן" הטרקטור הדרדר לתוך ביתו של אבו מוסטפה בעת שהייתה בו מסיבה להולדת בנו השישי. החגיגה הושבתה וקיבוץ מצר התגייס מיד לפנות את האם ותינוקה ועוד שניים מילדיה לבית החולים ולדאוג לכל הסידורים הנדרשים. במקביל חברי הקיבוץ בנו מיד בית חדש, מרווח, נאה שיתאים לכל המשפחה כנגד הישן שנהרס. נערכה סולחה לפי כל הכללים בלי שקדמו לה ריב ומדון ובלי לערב אף גורם חיצוני. הכול נעשה במשא ומתן ישיר תוך רצון טוב והבנה הדדית.

מב10.11.2002 עמד הקיום הזה במבחן עליון כאשר מחבל פלשתיני רצח במצר חמש נפשות. אנשי מצר ומיסר לא נתנו לאסון לשנות את אורח חייהם ואף התחזקו באמונתם שרק קיום משותף הוא האלטרנטיבה לשפיכות הדמים המתמשכת והורסת חיים וחברה של העמים באזור ומסכנת את עתידם.

עד היום קיים חיבור בין מקורות המים של שני הישובים השכנים לשעת הצורך. שיתוף פעולה זה הפך לסמל לשיתוף משאבים בין שני הישובים וליחסי שכנות טובים המתקיימים מאז ועד היום.